**למען גילוי נאות, כותב מאמר זה הינו רעב… רעב מאד**
לנסות להסביר למישהו שלא היה באכול כפי יכולתך במה מדובר, זה כמו לנסות להסביר לילד מה היא תורת היחסיות של איינשטיין (לא שאני יודע). כניסה למסעדת אכול כפי יכולת, לפחות מבחינתי, כוללת הכנה מנטלית לקרב ובא. להרי בשר, הקינוחים, המנות צד, הדגים וכל הטוב שבעולם. וכמו ההכנה, גם הציפייה לרוב היא גדולה. זה לא כמו מסעדה רגילה, שאתה מזמין את המנה שלך ושם זה נגמר, אתה יודע שאתה נכנס לעולם אינסופי, כזה שלא יגמר לעולם עד שתישבר… ואכן, אין אחד שלא נשבר…
כמו שהמסקנה מכל הטרגדיות היווניות, שהאלים שולטים בכל ושלאדם אין שום יד בגורלם (ההיבריס), כך אותה חוויה במסעדות אכול כפי יכולתך. אתה נכנס כל יכול, חושב שגורלך בידך, אך אט אט אתה מגלה שאתה רק בן אנוש… ארצי… בעל גבולות הכלה (של אוכל). לכן פעמים רבות אני מוצא מממסעדות אלו עם תחושת סיפוק מצד אחד אך גם תחושת החמצה קטנה, כזו של "יכולתי לטעום עוד מההוא" ו"חבל שלא לקחתי את הקינוח ההוא"… כמובן שאותה חוויה ייחודית רק למסעדות הטובות ביותר, כאלו שמציעות מגוון אדיר של מנות, כמו לדוגמא המסעדה "טרופיה גריל באר" בבודפשת – ששמתי וידאו אליו במאמר אחר שכתבתי.
וואו איזה מקום
אך מאמר זה קיבל פוסט בפני עצמו, למרות שכבר העלתי הרבה סרטונים של מסעדות אכול כפי יכולתך, והסיבה שהוא קיבל פוסט בפני עצמו היא שלאחרונה הייתי בלאס וגאס וגיליתי דרגה חדשה לחלוטין של אכול כפי יכולתך… דרגה שלא הכרתי בעבר. השפע הבלתי נגמר, התעוזה בפנים של המלצריות, ככאילו אומרות לך "נראה לך שתנצח"…. ומה לעשות, הן תמיד צודקות. אתה תישבר כמו שכולם נשברו.
אין בידי לתאר כמה עונג יש במסעדה רצינית של אכול כפי יכולתך. החל מהמנה הקטנה ביותר, זו שמסתתרת בשולי הבופה ועד מרכז הבשרים. רוב המסעדות אכול כפי יכולתך שהייתי בהן מחולקות לאזור ראשונות, סלטים, בשרים וקינוחים (וכמובן משקאות גם).
רגע.. אני מקדים את זמני. אספר תחילה איך התגלגלתי למסעדת "לאקסור" שהיא אחת הגדולות והמוצלחות בוגאס. הכל התחיל מסרט דוקומנטרי שראיתי ביו טיוב על איך מכינים לובסטרים, החל מתהליך הדייג שלהם ועד לצלחת. במהלך הסרט הם גם הציגו את הנקודה הסופית, מסעדה ענקית בלאס וגאס של אכול כפי יכולתך שמגישה 350 מנות שמתחלפות בלי הפסקה. כבר אז ידעתי שאני חייב להגיע לאחת כזו.
כמובן שכחובב אוכל, כל הטיול והדרך ללאס וגאס תכננתי את אותה ארוחה אפית, זו שתגרום לי להשתהות נוכח המגוון והטעמים. כשנחתתי בוגאס מייד ניגשתי לאיטנטרנט בחיפוש אחר מסעדה כזו, מצאתי לא מעט שירשורים ישנים על מסעדת "ריו" שהיא ענקית, קראתי על המסעדה במלון ה"בלאג'יו". אך שניהן, כשבדקתי את הדירוג העדכני שלהן בגוגל, הוא היה ממוצא מינוס. גם כן הסתכלתי על תמונות עדכניות וזה היה נראה גדול, אבל לא ענק.
התייעצתי עם כמה וכמה מקומיים שהמליצו לי על האכול כפי יכולתך במלון "לאקסור" – זה המלון הזה שנראה כמו פירמידה מצרית. מכיוון שהשעה הייתה כבר שלוש בצהריים, וידעתי שברוב המסעדות הללו אם נכנסים עד ארבע אז מקבלים תעריף צהריים – מיהרתי… ממש מיהרתי (לרוב מדובר בהבדל של איזה 15$ בין צהריים לערב).
לא תשברו אותו
הגעתי למלון ובעודי פוסע בצעדי ענק דרך הלובי, הקזינו ומתחמי הבילוי, אני מתחיל להריח ריחות חמימים ומוכרים. כאלו של נקניקיות, דגים, קינוחים וגם טעמים לא מוכרים שעניינו את החייך והעלו את המורל.
כן !!! הייתי שם ! נכנסתי למסעדה, אך בניגוד לפעמים קודמות, הפעם הייתי חושש יותר, מחושב יותר, מתוכנן יותר. זכרתי את אותה תחושת כל יכולות שמאפיינת אותי והחלטתי להיות חכם. לקחת את זה לאט לאט, לבחור טוב את המנות שאני לוקח פן אתפוצץ לפני שאספיק לטעום הכל.
אז האסטרטגיה היא ברורה, לטעום טיפה מהכל בסיבוב הראשון. ברמת הביס היחיד. בסיבוב השני לצמצם הלאה ועד לסיבוב השלישי שאמור להיות רק עם הדברים הטובים ביותר במסעדה… אך הבעיה היא שמסעדת לאקסור מכילה כל כך הרבה מנות, שגם אם תטעם ביס אחד מכל דבר – אתה לא תעמוד בכמות….
אני אציג בפניכם את הוידאו פה למטה ואתם תחליטו מה דעתכם על המקום ועל האוכל… בהמשך, בוידאו אחד מתחת אציג את המנה השנייה שלקחתי כדי שתראו איך נראה אדם שאכל יותר מידי.
ועכשיו באמת.. מסעדות אכול כפי יכולתך הן מצרך נדיר בארץ, וגם כשיש , לרוב מדובר במספר מצוצמם של מנות. אני מפציר בכל מי שקורא את הפוסט הזה לחוות את אותה חוויה אינסופית של אושר עילאי בעת כניסה למקום שכזה. לא תתחרטו.